בס"ד י"ז חשוון תשפ"ג 11.11.22 | אוהל יצחק פתח-תקווה

בכל הדורות ובכל האנושות כולה, יש צימאון לאלוקות. יש השתוקקות להידבק באינסוף ב"ה.
השתוקקות זו הביאה לנו, כל מיני דתות וכל מיני תפיסות וגישות שונות, מהי הדרך לאלוקים.
 

פרשת וירא תשפ"ג אוהל יצחק

---------------------------------------------------------------------

שבת שלום.

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם".

אומר הרב אורי שרקי, לא כתוב למי התגלה? מי ראה מלאכים? מי ישב? מי רץ? וכו'.

אומר הרב שרקי שמי שרואה את הויה הוא נעלם, נבלע, כמו שאמר ה' למשה, כי לא יראני האדם וחי. בשורש החיים הכול אחד, ולכן וירא אליו ה', זה הבליע את אברהם, העלים אותו. הוא מאמץ את גישת הרמב"ם, שכל זה היה במחזה, ולא במציאות הפיזית.

​

גם הרב ראובן ששון, שואל על כך:

• למה לא מוזכר שמו של אברהם? הרי מצאנו תמיד בתורה, שכתוב עם מי ה' מדבר

• גם לא מוזכר מה הוא אמר לו.

וממשיך ואומר כי מדרש רבה, פרשת וירא, מביא את  הפסוק מאיוב: "וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".  אָמַר אַבְרָהָם אַחַר שֶׁמַּלְתִּי עַצְמִי, הַרְבֵּה גֵּרִים בָּאוּ לְהִדָּבֵק בְּזֹאת הַבְּרִית. וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ, אִילוּלֵי שֶׁעָשִׂיתִי כֵן, מֵהֵיכָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עָלַי, וַיֵּרָא אֵלָיו ה'.

מה הקשר בין ברית המילה, לבין ההתגלות של הקב"ה לאברהם?

את זה ניתן ללמוד מכל מעמד של ברית מילה.

מה המשמעות של מעמד הברית? כתוב בזוהר הקדוש, שהמעמד של הברית הוא מעמד נשגב מאד. שבאותו רגע שנעשה הברית, נמשכת הנשמה ומתגלית בילד.

כל עוד שלא כרתו את העורלה, הנשמה לא יכולה להתייחד בגוף. כשיש עורלה, יש אטימות. יש איזשהו מחסום שלא מאפשר לנשמה להתגלות.

בפרשה קודמת ראינו שנאמר לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים, וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ;" דווקא הברית מביאה את האדם לתמימות, לשלמות, ולא כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא, שהמילה פוגמת בשלמות האדם.

חסרון זה לא רק דבר שאין לי. חסרון זה גם דבר שיש לי מיותר. השלמות היא דיוק, לא פחות ולא יותר.

זה נכון גם ברמת הכלל. אם אין אחדות בעם ישראל, השכינה מסתלקת.

בפרשה הקודמת כשה' נגלה אליו כתוב "וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו". ואילו כאן כשה' נגלה אליו, לאחר הברית, כתוב: "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל". ז"א כאן כבר היה לו הכוח לקבל את ההארה האלוקית.

​

מה היתה כאן ההתגלות?

ההתגלות כאן היא בעצם הנשמה האלוקית הגדולה העליונה, התפשטה בכל אברהם אבינו, התגלתה בכל ההוויה שלו, כדרך שהנשמה נכנסת בתינוק, לאחר כריתת העורלה. זה התאחדות הנשמה והגוף באחדות מוחלטת.

כאן השכינה שרתה על אברהם אבינו, הוא נעשה מרכבה לשכינה, ולכן לא נאמר כאן שהוא אמר לו משהו.

ולכן גם לא מוזכר כאן שמו. כי שם, זה הזיקה שלי למישהו אחר. אני כשלעצמי לא צריך את השם שלי. השם שלי נועד בד"כ בשביל הזולת, שיוכל לפנות אלי. כאן הייתה התקשרות עצמית, ולכן "וירא אליו", הקב"ה התייחד עם עצמיותו של אברהם אבינו.

מה זה בא ללמד אותנו? מה זה "מבשרי אחזה אלוקה"? מה משמעות ברית המילה? ומה משמעות עם ישראל בעולם?

הנקודה המיוחדת של עם ישראל בעולם, זה שאנו מגלים את הקב"ה מתוך מערכות החיים כאן, הברית, הבשר, החומריות. בכל המרחב הפיזי. העולם הפיזי הוא הכי נמוך מכל העולמות, ובוודאי מקום ברית המילה, שבו יש לנו הכי הרבה ניסיונות.

בכל הדורות ובכל האנושות כולה, יש צימאון לאלוקות. יש השתוקקות להידבק באינסוף ב"ה. השתוקקות זו הביאה לנו, כל מיני דתות וכל מיני תפיסות וגישות שונות, מהי הדרך לאלוקים.

אבל המכנה המשותף הכללי של אומות העולם, שהאלוקים נמצא בהפשטה. האלוקים נמצא במרחבים שמעבר לכל גבול. אם אתה רוצה אותו, אתה צריך לדלג על המציאות, כגון הנזירות בנצרות.

הגישה שלהם היא, ככל שאתה מעורב במערכות החיים כאן, הם חוצצים בפניך את האלוקות. אתה רוצה להידבק בו, אתה צריך למזער ולהמעיט את המעורבות שלך, בתוך ממדי העולם הזה.

אצל ההודים, למשל, אם אתה רוצה להגיע להארה, לך להרים ותתבודד. תתנתק מהחברה האנושית, שמערבת אותך בכל מיני הרגשות ומידות, וכל מיני תככנות וקשיים.

כל הגישות האלו מבריחות את האדם מהעולם. מי שמבקש את האלוקים, צריך לצאת מהעולם הזה.

​

לא כך היא דרכה של התורה.

​

התורה מצווה את האדם להתחתן, להקים משפחה, לעבוד, להקים מדינה וממלכה, לבנות בתים, לטעת עצים.

בשביל מה זה?

הדרך אל הדבקות בה', היא דווקא ע"י התעסקות בחיי העוה"ז. לא הבריחה מהעולם הזה. אלא התכנסות לתוך העוה"ז. תוך קידוש החומר ושאיפה להגיע לאלוקות.

​

מהי הנקודה בזה?

עם ישראל אומר: "אין עוד מלבדו". זה אומר שגם את הממדים הנמוכים, המקומות הכי מגושמים, הוא ברא.

הבורא בגדולותו, רוממותו וקדושתו ברא ויצר מאין ואפס, דרגה אחר דרגה, עד שמופיעה כאן המציאות הכי חומרית, גשמית ונמוכה.

כי נתאווה הקב"ה, לגלות מלכותו בכל המדרגות כאן. ודווקא הגדולה של הקב"ה, מביאה אותנו לומר שמלכותו בכל משלה.

הקב"ה הוא שורש הכול. וכל דבר בעולם צריך להתקשר ולהידבק באורו הגדול. נשמתנו היא חלק אלוקה ממעל, ולכן בכל נברא, יש את הכמיהה וההשתוקקות העמוקה, לדבקות באינסוף ב"ה.

איך עושים זאת? אם אין מחשבה תופסת בו, קל וחומר הרגש, וקל של קל וחומר, המעשה.

התשובה היא, שאם אנחנו לא יכולים לעלות אליו, לאינסוף, הוא מתגלה אלינו כאן בעולם. הוא ממשיך את אורו האינסופי, לתוך מציאות הגבול, לתוך המידה, לתוך הממדים שיורדים עד למדרגת העוה"ז.

ה' מתגלה במידות שלו. לדוגמא, הוא מידת החסד. זו הנהגה אלוקית, שגם לנו יש אחיזה במידה זו. אתה תידבק בו דרך זה שתלך במידותיו.

​

כאשר אתה טוב, אתה רחמן, איש אמת, איש של חסד, אתה יכול להידבק בו. כשאדם מסגל לעצמו את המידות האלו, הוא נעשה מרכבה לשכינה.

עד כאן הבאנו מדברי הרב ראובן ששון. ועכשיו לסיכום קצת משלנו:

כידוע, בעולם הרוחני אין זמן ומקום. הכול קורה בו זמנית. הכול זה הווה נצחי. אבל בעולם שלנו של זמן ומקום, אנחנו שבויים, לכודים, בתוך המחשבות שלנו, שמסתירות מאתנו את האני העצמי האמיתי שלנו.

מחשבה לעולם לא יכולה להיות בהווה. היא תמיד על העבר ועל העתיד. מה היה ומה יהיה. ולכן אנחנו לא הווים. לא חיים. החיים עוברים לידינו, בזמן שאנחנו עסוקים בדברים אחרים.

אילו היינו יכולים לכבות את המחשבות, את הפטפטת הפנימית והחיצונית הבלתי פוסקת, ייתכן וגם אנו היינו זוכים להיות מרכבה לשכינה. וישנם המון דוגמאות של אנשים מוארים שזכו לכך.

​

אבל אנחנו פוחדים להשתיק את הפטפטת הנצחית הזו, ולגלות מי באמת אנחנו. החיים ברגע ההווה, היו מחברים אותנו להוויה, ודרכה למהות האמיתית שלנו. מי שהגיע לכך אומר שגילוי זה של מי אנחנו, זו בשורה כל כך טובה, גדולה ועצומה, שלא היינו יכולים לעמוד בזה, וזו אולי הסיבה, שאנחנו פוחדים להתחבר למהות העצמית האמיתית שלנו.

הלוואי ונוכל להתגבר על הפחד הזה, ולהתקשר על ידי השקט הזה, לאלוקות ולהיות מרכבה לשכינה.

​

שבת שלום.

​

שלום ביטון​