יהיו דבריי אלה לעילוי נשמת אמי מורתי, הרבנית קיטי בת רחל ע״ה, שהיום הוא יום פקודתה.​

​

דרשה לפרשת בא תשפ"ה אוהל יצחק

---------------------------------------------------------------------

– המילה “בא”,"ויאמר ה' אל משה: בא אל פרעה"  מעוררת שאלות. היה ראוי לומר “לך אל פרעה”. מדוע ה' משתמש דווקא במילה זו? ואם ה' בכבודו ובעצמו הולך להכות את פרעה, מדוע בכלל צריך שמשה יבוא עמו? התשובה טמונה בכך שה' מבקש ממשה להיות שותף מלא בשליחות. לא רק לבצע את הציווי, אלא גם להרגיש שה' מלווה אותו בכל צעד ושעל, כפי שנאמר: "ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר". ה' מבטיח למשה שאינו לבדו, אלא הוא עצמו מלווה אותו, נותן לו את הכוח להתמודד מול אותו רשע גדול, פרעה.

פרעה מסמל את היצר הרע, את האגואיזם, הרצון לקבל לעצמו בלבד. כל פעם שאנחנו שומעים אותו אומר: “מי ה' אשר אשמע בקולו”, הוא לא רק מסרב לשחרר את בני ישראל, אלא מסרב להכיר בקיומו של כוח עליון שמעליו. היצר הרע פועל באותה דרך בתוכנו. הוא חוצץ בינינו ובין הבורא, מנתק אותנו מאורו ומוביל אותנו לחיים של חוסר, ריקנות ואי שביעות רצון. רק לאחר מסכת ארוכה של ייסורים וקושי, בני ישראל זעקו מתוך מצוקה אמיתית: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ  וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל הָֽאֱלֹקים". רק אז נפתח להם הפתח לגאולה.

 

עבודה פנימית והשתדלות אישית

העבודה הפנימית על תיקון האדם, חייבת לבוא מתוך מאמץ אישי. האדם אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים, ולצפות שה' יעשה עבורו את כל העבודה. עלינו לעמול כדי לתקן את הרצון לקבל לעצמנו, ולהפוך אותו לרצון להשפיע. זו המשמעות של צמיחה רוחנית. רק לאחר מאמץ גדול, נפתחת הדלת לגאולה פרטית.

אך כאן יש דבר נפלא: ה' לא משאיר אותנו לבד במערכה. הוא אומר למשה "בא אל פרעה", כלומר, בא יחד איתי. העבודה אמנם על האדם, אך ה' מלווה אותו ומסייע לו. זהו מסר לכל אחד מאיתנו. אנחנו לא לבד במאבק מול היצר הרע, מול הקשיים. אם נפנה לבורא בלב שלם, נרגיש

את הליווי והסיוע שלו בכל צעד.

​

כניעת פרעה והמאבק הפנימי

פרעה מנסה להתמקח. הוא מסכים לשחרר את בני ישראל, אך מבקש תנאים. הוא אומר: "רק צאנכם ובקרכם יוצג". הוא מתכוון לומר: אוציא אתכם לחירות, אך תשאירו משהו כאן. משה רבנו מסרב בתוקף: “גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות”. הגאולה היא מוחלטת, ללא פשרות. אין מקום להשאיר בתוכנו רצונות לא מתוקנים, או פשרות מול היצר הרע. רק ויתור מלא על האגואיזם, מאפשר התקרבות אמיתית לבורא.

אמונה וביטחון – הם יסודות החירות

בעל הסולם, במאמרו "הביטחון הוא הלבוש לאור", מסביר שאור החיים יכול להתלבש רק בכלי אחד – הביטחון. ככל שיש לאדם ביטחון בה', כך הוא חש שמחה ושלווה. כאשר הביטחון חסר, האדם מתמלא דאגות, עצבות ונכאות רוח. הביטחון הוא שמאפשר לאדם, לשחרר את עצמו מעולו של פרעה הפנימי, מן הפחדים ומהמצוקות.

אבי, הרב רפאל ביטון זצ"ל, כתב בספרו "חיי איש": שהאמונה מביאה לבטחון. אין אפשרות של בטחון ללא אמונה. רובנו מאמינים, אבל להיות מלאי בטחון בה' גם בעת נפילות, זה הרבה יותר קשה. “מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה. מי שנתן לו מזון להיום, ייתן לו גם למחר”. המפתח הוא להשתדל, לפעול, אך תמיד לזכור שהברכה באה מה'. הביטחון בה' משחרר אותנו מחרדות מיותרות, ומעניק לנו כוח להתמודד עם אתגרי החיים.

​

תפילה ועבודה שבלב

התפילה היא הכלי המרכזי שבו אנו מביעים את תחושותינו כלפי הבורא. אך כפי שמסביר בעל הסולם: “תפילה צריכה להיות בלב”. אין די במילים, אלא עלינו לחוש את הדברים בליבנו. כאשר התפילה נאמרת ללא רגש, היא חסרה. לעומת זאת, תפילה מתוך כוונה היא ביטוי אמיתי לקשר שלנו עם הבורא.

​

אז איך עושים את זה?

איך יוצאים משליטת היצר הרע? האגו?

על מנת להתחיל לצאת משליטת האגו, הרצון לקבל לעצמי בלבד, ומהאוטומטיות שבה אנו חיים, עלינו לנסות לחיות בהווה, להוות. אבל איך הווים? איך חיים בהווה אם אין הווה? יש רק עבר ועתיד. כבר במילים שאמרתי לפני חלקיק שניה שאין הווה, הן נאמרו בעבר. אבל כדי להוות, להתחבר להוויה, לאלוקות, עלינו לשים לב, אלו מחשבות ורגשות מתרוצצות בקרבנו במשך היום. אל לנו להיכנס לאותה מחשבה או לאותו רגש ולהישאב פנימה, אלא רק להתבונן בהן מלמעלה. כמו שמתבוננים בסירות השטות בנהר וחולפות על פנינו. איננו נכנסים לאחת הסירות ושטים איתה, אלא רק מתבוננים בהן חולפות אחת אחרי השניה. גם ידוע שהרגש מזין את המחשבה, והמחשבה את הרגש.

כמו כן רצוי להיות מודעים לנשימות שלנו. נשימות עמוקות, ואיטיות, יעזרו לנו להרגיע את קרוסלת המחשבות והרגשות. זה גם עוזר מאד לבריאות הפיזית שלנו.

אמנם, אין לנו שליטה על המחשבות שמופיעות בנו מלמעלה, על ידי הרצונות שנטע בנו הבורא בטבענו, ואנו פועלים ממש כרובוטים, המובלים על ידי הבורא, כמו בובה על חבל, מריונטה.

בזה אין לנו בחירה. הבחירה היא להתחיל לשים לב על המושך בחוטים, למה הוא מושך לכאן ולמה לשם. מה הוא עושה אתי, ואז מתחילים להזדהות עם הבורא המושך מלמעלה בחוטים, ומתחילים לנסות להבין, את כיוון המחשבה שלו כלפינו. את הסיבה לכל מה שקורה אתנו, וששום דבר לא קורה במקרה, ושום דבר לא קורה לרעה, אלא לטובתנו העליונה. וכך מגיעים למצב של חשיבה, כמו אותו כח עליון המושך בחוטים, עד כדי כך שאנו בטוחים, שאילו אנו היינו מושכים בחוטים, היינו מושכים בדיוק לאותו כיוון שהבורא מושך, ומכאן מגיעים לדרגת צדיק, המצדיק את פעולותיו של הבורא אתנו.

על ידי צורת התבוננות זו, שהכל מופעל מלמעלה, נלמד גם לראות רק את הצד החיובי של כל אדם ואדם, עלינו לזכור שמי שמרגיז אותנו או פוגע בנו, גם הוא “מריונטה”, בובה על חוטים. אין מקום לכעס עליו. עלינו להביט למעלה, להבין שזו יד הבורא המכוונת אותנו, ומבקשת ללמד אותנו משהו. כשנאמץ גישה זו, נוכל לראות בכל אדם, את הצדדים החיוביים שבו, ולשחרר את ליבנו ממשקעים שליליים.

​

נפילה כהזדמנות לעלייה

בתלמוד, (ברכות, נדרים, סנהדרין), מופיע הביטוי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". ברגעי נפילה והרגשה של חוסר, עלינו להבין שזו הכנה לעלייה. דווקא הקשיים מגדילים את היכולת שלנו לקבל שפע. השינויים בחיים – ירידות ועליות – הם הדרך שבה הבורא מקדם אותנו. לכן, במקום להתמקד בבעיה, נתמקד בתיקון ובהבנה שהכול לטובה.

​

חירות פנימית וחירות לאומית

היציאה מעבדות לחירות היא לא רק גאולה פיזית. היא בעיקר גאולה רוחנית. רק כאשר נשחרר את עצמנו מעבדות ליצר הרע, נוכל להשתחרר גם משעבוד חיצוני. הדבקות בבורא, השאיפה להשפיע ולאהוב, היא הדרך לגאולה שלמה. זו הדרך להשגת אור גדול של שמחה ושלמות.

​

סיכום

בפרשת בא אנו לומדים על הכוח האנושי והאלוהי להשתחרר משעבוד. המסר המרכזי הוא, שהמאבק מול פרעה – הן החיצוני והן הפנימי – מחייב שותפות בין האדם לבוראו. עלינו לעמול, להשתדל ולבקש, אך תמיד לדעת שה' מלווה אותנו בכל צעד. נדרשת מאיתנו אמונה עמוקה, ביטחון מלא בבורא, והרבה סבלנות.

יהי רצון שנזכה כולנו לצאת מעבדות לחירות, להגיע לדבקות בבורא, ולהביא לעולם שפע של אהבה, אור וברכה.

שבת שלום.

שלום ביטון​