אם אנו רוצים גם כן לבנות מגדל וראשו בשמים, גם אנו יכולים להגיע לכך אם נגיע לשפה אחת לכולנו, לאחדות מלאה עם מטרה קדושה משותפת לכולנו, ונוכל להתרכז באותה מטרה שכל תכליתה תהיה קבלה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. קבלה לשם שמיים. נוכל על ידי כך להגיע לבקיעת רקיעים ולעשות חתירה עד כסא הכבוד.

​

פרשת  "נח" בביהכנ"ס ישראל הצעיר בני ברק

---------------------------------------------------------------------

שבת שלום.

בסיום פרשת בראשית נאמר:
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבות לבו, רק רע כל-היום. וינחם ה' כי עשה את-האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. ויאמר ה', אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה'".

בפרשת נח ממשיכה התורה באותו נושא של סיום פרשת בראשית:
אלה תולדות נח – נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח. ותשחת הארץ, לפני האלוקים, ותמלא הארץ, חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס, מפניהם, והנני משחיתם, את הארץ.

לאחר מכן מתואר הציווי לבנות תיבה, המבול, הכחדת כל האנושות, החי והצומח. קבלת שבע מצוות בני נח, הברית שכרת ה' עם נח שלא יביא יותר מבול על הארץ, בניית מגדל בבל, ותאור הדורות שבין נח עד אברהם.                                               
למעשה נח הוא אביה השני של האנושות כולה. לאחר שכל האנושות נמחתה על ידי מי המבול, נותרו רק נח ובני משפחתו ומהם, למעשה, יצאה כל האנושות כולה.
נח הוא האיש הראשון בתולדות האנושות שהתורה מציגה אותו בליווי תארים "איש צדיק ותמים".
ועל זה נחלקו המפרשים אם זה לשבח או לגנאי. יש אומרים שזה לשבח, כי הוא היה צדיק בדור של רשעים ואנשי חמס, ובודאי שהיה נהיה צדיק יותר גדול בדור של אנשים ישרים וצדיקים.
ויש מחז"ל שאומרים שזה לגנאי כי הוא היה צדיק רק בדור הזה של הרשעים וצדקותו הקטנה בלטה על רקע הרשע שהיה באותה עת, אבל אם היה חי בתקופה של אברהם אבינו לא היה נחשב כלום לעומתו.

במדרש וזאת הברכה מובאת ההשוואה בין נח למשה רבנו. ושם נאמר כי משה היה גדול מנח מאחר והציל את עצמו ואת דורו בכל מיני מצבים שעברו דור המדבר הן במעבר ים סוף, והן בחטא העגל ומקרים נוספים שה' אמר לו הרף ממני ואשמידם, ומשה עמד והתפלל עליהם והציל אותם. ואילו נח כביכול הציל רק את עצמו בלבד.
המדרש ממשיל זאת לשני קברניטין שאחד מהם הציל את עצמו בלבד (נח) , ואילו השני הציל את עצמו יחד עם ספינתו (משה). ולפי המדרש ברור שהיו מקלסין יותר לאותו שהציל עצמו וגם את ספינתו.

חז"ל עושים גם את השוואה בין נח לאברהם . כשאברהם שמע שה' רוצה להשמיד את סדום ועמורה מיד עמד והתווכח עם ה' וניסה לבטל את הגזירה אך ללא הצלחה. ואילו נח כמו שאמרנו קודם, הציל רק את עצמו ובני משפחתו. ואכן גם אברהם נכשל להציל את אנשי סדום וזאת ראינו שאפילו חתניו של לוט - לוקחי בנותיו - לא האמינו לו כשבא לנסות ולהצילם והם החליטו בכ"ז להישאר בעיר שנהרסה.

השוואה נוספת יש עם המילה "תמים" . בנח נאמר "איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים 'התהלך' נח", ואצל אברהם "התהלך לפני והיה תמים". שנח היה זקוק לתמיכה של ה' כשהתהלך "עם" ה' , אבל אברהם היה חזק מנח וכביכול הלך "לפני" ה', עם תמימותו ללא סיוע של ה'.
ז"א אומרת שנח הוא אבי האנושות הפיזי, "איש האדמה" שעזר לכך שהאנושות תמשיך להתקיים מבחינה פיזית ולא תיעלם , ואילו אברהם הוא אביה הרוחני של האומה, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
בזכותו ממשיכה האנושות להתקיים גם ברמה הרוחנית מוסרית.

בזוהר פרשת נח יש מחלוקת בין ר' יצחק המגנה את נח על כך שלא הציל את בני דורו, ולא עמד עליהם בתפילה כפי שעשה משה רבנו, ולכן לדעתו נקרא המבול "מי נח", על שמו של נח, כפי שראינו בהפטרה של פרשת נח "רני עקרה לא ילדה" מספר ישעיהו: "כי מי נח זאת לי כאשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ", וזה כמובן לגנותו.  ובין ר' יהודה המגן על נח ואומר אע"ג זכאי נח. כי נח לא היה זכאי בזכות עצמו להציל את בני דורו. למשה היה במי להתלות, באבותיו אברהם יצחק ויעקב ולנח לא.
ועוד, אם נח היה מקריב קרבנות לפני ה' - לפני פרוץ המבול- כדי להציל את בני דורו, היה מרגיז את בני דורו והיה מסכן את עצמו, ולכן הוא פחד על עצמו שלא ימות יחד עם כולם (בגלל הגזרה הכללית שנגזרה עליהם, וכיוון שניתנה הרשות למשחית להשחית הרי הוא מכלה את כולם. כפי שראינו בעת יציאת מצרים שה' ביקש מבני ישראל למרוח דם על המשקופים כדי להבדיל אותם מהמצרים בעת מכת הבכורות).
לבסוף מתרצה אפילו ר' יצחק ומסנגר על נח ואומר כי במקרה גזרה הרי הצדיקים הולכים ראשונים, כפי שכתוב "ובמקדשי תחלו - אל תקרי במקדשי אלא במקודשי", ולכן סכנתו של נח היתה מרובה מאד ולכן לא יכל להתפלל ולסנגר על בני דורו.
גם ר' שמעון אומר שה' הציל את נח ממי המבול למרות כשמידת הדין שורה בעולם, כאמור לעיל, הצדיקים הם שנתפסים ראשונים, וזה בגלל שה' רצה להוציא ממנו תולדות ולהמשיך את האנושות. ה' הסתיר אותו בתיבה מפני המלאך המשחית והציל אותו.

אומר על כך הרב נסים פרץ:
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. התולדות של נח זה נח האיש הצדיק תמים. התורה לא אומרת שתולדותיו אלו בניו אלא הוא עצמו כאיש צדיק תמים. זאת אומרת אתה צריך להוליד מעצמך צדיק, לעבוד על תכונותיך ומידותיך כדי שתהיה צדיק.
כשבא נח לתיבה ה' קורא לו רק צדיק, "כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה", ולא קורא לו גם תמים, ומפרשים חז"ל כי זה היה בפניו ואין אומרים כל שבחו של אדם בפניו. אבל אומר על כך הרב פרץ כי פרשת נח חובקת שני דורות. דור המבול ודור הפלגה. ונח שחי בשני דורות אלו עמד בנסיון בשניהם.
דור המבול היו דור של מושחתים, הם השפיעו על הכל וגם הרכיבו מין בשאינו מינו, גם בבעלי החיים וגם בצומח.
איפה שיש ערוה והשחתה הנגדי להם נקרא "צדיק", ולכן בדור המבול נקרא נח "צדיק".
בדור הפלגה שמהותו היתה כפירה ומרידה בה' – נקרא נח "תמים" מלשון תמים תהיה עם ה' אלוקיך.
זאת אומרת נח היה איש צדיק תמים בדורותיו, בשני הדורות בהם הוא חי. בדור המבול -  צדיק. ובדור הפלגה – תמים.

ובספר תורת המגיד ממזריטש נאמר לזכותו של נח שהוא מצא חן בעיני ה'. (חן אותיות נח).
"בכל דור יש צדיק הדור שעוזר לכל הדור להתקרב לה'. וז"ש "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו", כלומר בו ממש, באמצעות הצדיק. ועי"כ הצדיק מעורר את דורו, מפני שהם כלולים בו ומהרהרים בתשובה. ויוכל להעלותם ולהחזירם למוטב, כמ"ש "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אבל דורו של נח היו רשעים ביותר, כמ"ש רק רע כל היום, לכן לא היה בו כוח להעלותם, ומה שגם נח בעצמו לא היה יכול להתחזק ולעלות למדרגות יותר עליונים מחמתם.
וזהו דמיון אדם המושך בחבל משא כבד ממטה למעלה וכשהמשא כבד ממנו ביותר, אז האדם עצמו נרתע לאחוריו, וכמעט שאינו נופל. כך היה נח עם דורו, לכן היה צריך סעד לתומכו. ונאמר בו את האלוקים התהלך נח, שהיה צריך עזר גדול מחמתם כנזכר. והיה הקב"ה כביכול בעצמו אוחזו ומחזקו להעלותו, אבל אברהם היה כוחו יפה, וגם דורו לא היה רע כל כך, לכך לא היה צריך סיוע, וכל העליות שעלה והתדבקותו והתקרבותו הכל היה מעצמו".

ומסבירים שם כי מידת צדיק שנאמרה בו היא לשבח, שהיתה בהתעוררות מעצמו. אבל מידת תמים לא התייחסה אליו לשבח, כי הלא הוא בעצמו לא היה יכול להתחזק ללא סיוע העליון, ולכן ה' אומר לו בפניו "כי אותך ראיתי צדיק לפני, בדור הזה", ושלא בפניו נאמר עליו "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". כי את התמימות השיג בעזרת ה' ולא מכוחות עצמו.

אפשר, לדעתי, לומר לזכותו של נח כי במשך התהליך של 120 השנה שבהן בנה את התיבה ואנשים שאלו אותו לפשר המעשה והוא אמר להם על סכנת  מי המבול, אך הם לא רצו לשמוע לו. כל כך היו שקועים ברשעות שלהם ובשליטת האגו עד שלא רצו לנסות אפילו לשמוע מה יש לו לומר להם.
רש"י  שואל:  "ולמה הטריחו בבניין זה"?  (של התיבה),  ומשיב:
"כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה (בתיבה) ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך . והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו (בתשובה)".

ועוד יש לדעתי ללמד זכות על נח ולומר שהוא עמד בגבורה בדור כזה מושחת ופרוץ לכל השליליות שבעולם. עלינו להבין כי איננו חיים בחלל ריק או בתוך תיבה נפרדים מכל האנושות ואין לתודעת האנושות השפעה עלינו. להפך - אנו מושפעים מתודעת האנושות הכוללת את מחשבותיהם, רגשותיהם ומעשיהם של בני האדם. היות והאדם לא חי בחלל ריק הרי שיש כוח עצום לתודעה הקיבוצית שסוחפת אותו לתוכה אם אינו מודע לכך, ואינו מפעיל כוח מיוחד כדי לא לתת לה לשלוט עליו.
נח כאילו שחה בתוך מאגר של זפט שחור וסמיך ובקושי הוציא את ראשו מתוך המאגר השחור והסמיך הזה כדי לא לטבוע בתוכו, ולכן היה זקוק לעזרת ה' שיושיט לו יד ויגן עליו בתוך "תיבה" שהבעש"ט אומר שפירושה "מילה" והמילה היא השם המפורש של שם הויה ואדנות כשהם מחוברים יחד.
לתודעה יש גם תכונה של השתוות הצורה מלשון "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". של "דומה מושך דומה". אם האדם נמצא בדפוס חשיבה שלילי, לדוגמא שהוא חולני, הרי תודעה זו שלו מתחברת אוטומטית לתודעה הכללית של אותם אנשים שחושבים כמוהו, והיא מוגברת עשרות  מונים על ידה וגורמת לו להיות עוד יותר חולה. אותו דבר אם הוא חושב שהוא כשלון, או עני או כעסני וכדומה.
תופעה זו פועלת גם בצד החיובי של התודעה. אם אדם חושב שהוא בריא, הוא מושך בריאות ממאגר התודעה הכללי של האנשים החושבים כמוהו, כנ"ל אם הוא חושב שהוא מלא בשפע, עשיר חכם ומאושר.
אנחנו כאילו שוחים בים של תודעה. ומתחברים לאותו תדר שתואם את התדר של דפוסי החשיבה שלנו.
זו יכולה להיות גם הסיבה לעניות דעתי שה' אמר לנח  ולמעשה אומר לנו זאת גם היום "עשה לך תיבה", תכנס לתיבה שלך, תתנתק מדפוסי החשיבה השליליים של הסביבה השלילית שלך, אל תיגרר אחריהם.

זו גם הסיבה שחז"ל מאד המליצו על בחירת סביבה טובה לגור בה. עד כדי כך שרבי יוסי בן קסמא מספר בפרקי אבות פ"ו "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום. אמר לי, רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה".

כך שאם נחזור לנח ונראה איך למרות הסביבה הכל כך שלילית שחי בה, ולא תקופה קצרה אלא שש מאות שנה! ובכל זאת הצליח להחזיק מעמד ולהיות צדיק בדור המבול ותמים בדור הפלגה, הרי שיש לזקוף זאת לזכותו, לא פחות ממשה ומאברהם שחיו שניהם בדורות הרבה יותר מתורבתים וחיוביים.
ולכן "את האלוקים התהלך נח", ה' נתן לו יד והחזיק בידו כי הוא לא היה כל כך חזק והיה צריך תמיכה. ואלו אצל אברהם כתוב "את האלוקים אשר התהלכתי לפניו", אברהם הלך לבד. הוא היה מספיק חזק באמונתו ולא היה זקוק לסעד, בנקודה זו של יראת שמים.

אומר על כך המקובל ר' אדם סיני כי עלינו לראות מה זה נח ומה זו תיבה בפנימיות התורה. כשאנו מדברים בפנימיות התורה, אנו מדברים לא על הסיפור ההיסטורי אלא על הרוחניות שבדבר, שהיא מעבר להרגש של חמשת החושים שלנו, ואינה תופשת זמן ומקום.                                                                                         
כשאומרים אלה תולדות נח, מדברים על אב ובן. האב זה השורש, הסיבה לדבר, והבן זו התוצאה, הענף של אותו שורש. אם אני רוצה להיות צדיק עלי לחשוב מה אני צריך לעשות כדי להיות צדיק.                                                                                  
לדוגמא אם אני פוחד מהחושך, אני מתחיל להתאמן ללכת בחושך שתי דקות, ולאחר שהצלחתי בזאת אני הולך שלוש דקות וכן הלאה. עלי להתאמן בעזרת הרצון והדמיון כדי לראות איזו תודעה תביא אותי לתוצאה הרצויה לי. אני מדמיין לי את התוצאה הרצויה שבה אני רוצה ודרכה מגיע איזה אב, סיבה, שורש, עלי לבנות כדי להגיע לאותה תוצאה.                                                       
ואז נח בונה תיבה אותיות הבית, סביבה מתאימה שבה יוכל להסתגר מהשפעת הסביבה השלילית שבה חי כדי שיוכל להישאר בצדקותו ובתמימותו.                                                      
הזוהר אומר (נח סעיף שפ"ב- בתרגום הסולם-) ובזה ביאר לנו הזהר מהו טהרה ששואל לעיל, דהיינו שישמור עצמו מדברי עריות, וישמור פיו מלהוציא דבר מגונה.                                            
איך הצליחו אנשי דור הפלגה להתאחד?
הם רצו לבנות מגדל גבוה שראשו בשמים ולהלחם בה'. אבל איך? איך אפשר לבנות כזה מגדל גבוה? אפילו היום שיש טילים בקושי מגיעים לירח, איך עלה על דעתם שמגדל אבנים יגיע עד השמים?
אומר על כך הרב נסים פרץ שכוונתם היתה להלחם בשמיים מבחינה רוחנית.
הם ראו כי בדור אנוש עלה האוקיאנוס והציף שליש מהעולם. בדור המבול הציפו המים והחריבו את כל כדור הארץ. הכל נשטף.
הם לא האמינו לשבועה שה' נשבע לנח שלא יחריב יותר את הארץ. ורצו לבדוק מה ניתן לעשות שהם יוכלו בכל זאת להיות עצמאים ולעשות ככל העולה על רוחם מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, כולל לה' עצמו, ובשום אופן לא יקבלו עונש?
חקרו וחקרו והשיגו את ההבנה הזאת המבוססת על הפסוק "חָבוּר אפרים, הנח לו…. חלק לבם עתה יאשם". זאת אומרת כל עוד הם מאוחדים, הקב"ה אומר "הנח לו", הוא מניח להם. אם הם מתחלקים, נפרדים  אז "עתה יאשם".
אנו רואים כי בימי שאול שדורו והוא עצמו, היו הרבה יותר ישרים והולכים בדרך ה' מאשר בדורו של אחאב, ובכל זאת שאול ניגף במלחמה, וזאת בגלל שלא היו מאוחדים שכתוב שהזיפים באו והלשינו על דוד בפני שאול.
לעומת זאת בימי אחאב עובדיה החביא 100 נביאים וכלכל אותם יום יום, ולא יתכן שאף אחד לא ראה ולא הרגיש, ובכל זאת לא הלשינו עליו לפני אחאב, ולכן אחאב ניצח במלחמות.

לכן דור הפלגה החליטו למצוא פרוייקט גדול שיאחד את כולם והם התאחדו סביב פרוייקט "המגדל", כדי שיאחד את כולם, כדי שכל אחד שיראה את המגדל מכל מקום שבו הוא נמצא, ייזכר באחדות זו ששומרת עליהם. הם בנו מגדל זה באחדות גמורה.
בוא וראה כמה מועילה האחדות. הקב"ה לא העניש אותם. הוא רק בלבל את שפתם כך שתקשה עליהם האחדות, שלא יהיו שפה אחת ודברים אחדים. בצורה זו התקלקלה האחדות שלהם.

הזהר אומר (סעיף שמ"ו – על פי הסולם-) "ויהי כל הארץ שפה אחת, ואומר הזהר ששפה אחת, פירושו לשון הקודש. ומשמיענו שבשביל שדברו בלשון הקודש היו משביעים המלאכים העליונים שיסייעו אותם בבנינם. ולפיכך אומר הכתוב, לא יבצר מהם אשר יזמו לעשות. אבל אם לא היו מדברים בלשון הקודש, לא היה להם עזרת המלאכים, והיו מעשיהם כמעשה שדים, שאין לו תקומה אלא רגע, ותכף מתבטל מעצמו.

(שמ"ז) – ודברים אחדים וכו': שהיו יודעים מדרגות העליונות כל אחת ואחת על היכנה. ולא היתה נחלפת להם מדרגה, ומשום זה כתוב ודברים אחדים. כלומר שהמדרגות היו ברורות להם כמו דברים אחדים, שאין טורח להכירם. ומשום זה נועצו בעצה רעה, עצה של החכמה, שכתוב, הבה נבנה לנו עיר ומגדל. שהוא בחינת חכמה דקליפות.

(שמ"ח) – הכל הוא בסוד החכמה, שרצו להגביר את הסטרא אחרא בהארץ. ולעבוד העבודה של הס"א, משום שידעו כי כל דינים הרעים יורדים משם להעולמות ורצו בזה לדחות מדרגות הקדושה.

(שנ"ב) – וירד ה' לראות וכו': ירד שם הקדוש הזה, להסתכל במעשיהם בהבנין שבנו, והם היו מדברים בלשון הקודש אל כל מדרגות הקדושות, שעשו השבעות כנ"ל. והיו מצליחים, כיוון שירדה הקדושה נתבלבלו כל אלו מדרגות, העליונות ירדו, והתחתונות עלו, ולא היו עומדים בדרך הישר כמו שהיו, וע"כ לא יכלו עוד לעשות השבעות, כי השמות נחלפו להם. ואחר כך בלבל לשונם בע' לשון ונתפזרו לכל רוחות העולם.

(שנ"ג) – ממונה אחד הוא ברקיע ועמו נמצאים כל המפתחות למעשי העולם, והוא עומד מוכן לדורשיו, רק בשעות ורגעים ידועים של היום והם היו יודעים בסוד החכמה את הנסתרות של ממונה הזה, והיו פותחים וסוגרים במאמר פיהם את השערים של כל הנסתרות, ומצליחים דהיינו על ידי השבעות שעשו בפיהם לאותו הממונה, הצליחו בבנין העיר והמגדל, להיותו השר של העולם ומנהיגו. כיוון שנתבלבל מאמר פיהם, הכל נמנע מהם. כי לא ידעו עוד לעשות השבעות לאותו הממונה".
עד כאן דברי הזהר.

זאת אומרת אנו למדים מדברי הזהר שהמגדל הפיזי היה רק על מנת לאחד את כולם למטרה משותפת, אך הוא לא נועד להגיע לשמים, ולא מגדל זה הוא שהרגיז את הקב"ה, אלא המגדל הרוחני שרצו, בעזרת האחדות, והשפה האחת, לינוק מהשפע דרך עולמות הטומאה, ולבטל את הדינים, ההגבלות של עולמות הקדושה.

כהערת אגב - אפשר בכ"ז גם לתת ביטוי למגדל הפיזי, אם נסתכל היום על מה שעושה האנושות בצורה פיזית. בונה מגדלי בטון ומלט, כבישי אספלט, ומכסה את האדמה בהם, רשתות תקשורת המפיצות קרינה, מפעלים המזהמים את המים והאוויר, ואחר כך הטבע מתנקם בה על ידי רעידות אדמה, הוריקנים, שטפונות וצונאמי, וכולם מגלגלים עיניים לשמיים במבט תמים ושואלים למה זה קורה לנו?


לסיכום:

לקראת סוף פרשת בראשית אנו רואים כי ה' רואה כי מחשבות לב האדם הן רעות במהותן והסיבה לכך כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (פרשת בראשית פרק ו' פסוק ה')
ולכן "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתים".
ובפרשת נח אנו מוצאים "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (פרק ח' פסוק כ"א).
האחדות הזו של "כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" התודעה השלילית הזו שבה היתה מאוחדת כל האנושות כולה, הביאה לאגואיזם הבלתי נסבל הזה שכל אחד חשב רק על עצמו ולכן הם עברו על כל הפשעים האפשריים של גזל, חמס, שפיכות דמים וגילוי עריות והתוצאה היתה הבאת המבול עליהם והכחדתם.
אנו יכולים לעשות הקבלה עם חורבן בית ראשון שגם שם נאמר שהוא נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם שם כולם היו מאוחדים באגואיזם שלהם ברצון לקבל על מנת לקבל. לקבל הכל רק לעצמם.

לעומת זאת במגדל בבל, הם היו מאוחדים כולם בפרוייקט משותף, שתכליתו כפי שראינו בדברי הזהר, השגת השפע לעצמם ללא הצורך בהגבלת הדינים, ולכן הם רצו לבטל את אותו רקיע המבדיל בין מים למים, את אותו מחסום שלא נותן לשפע לרדת במלוא עצמתו, כל עוד המקבל אינו רוכש השתוות הצורה עם הנותן – הבורא. כל עוד הכוונה היא על מנת לקבל, ולא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, הנותן, יש את אותה הגבלה, צמצום של ירידת השפע. אבל אנשי דור הפלגה למעשה בגלל אחדותם ויכולתם לדבר בשפה אחת, הם הלהיבו את ההמונים לבנות מגדל פיזי, לכאורה, אך הכוונה היתה למגדל רוחני בעל עצמה רבה שמכח האחדות וכח התרכזות בכוונה האחת והיחידה של קבלת השפע דרך מערכת עולמות הטומאה, ששם אין את הצמצום וההגבלה הנ"ל, אפשר לראותם למעשה כרצון להשפיע אך על מנת לקבל, שזה שוב אגואיזם מוחלט. ולכן ה' הפיצם על פני הארץ כדי לבטל את אחדותם. אפשר לדמות זאת לחורבן בית שני בו היו כולם תלמידי חכמים – רצון להשפיע – אך הוא נחרב בגלל שנאת חינם, דהיינו גם כאן ההשפעה היא על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, על מנת לתת. כי אחרת איך יכלו להגיע לידי שנאת חינם אם כוונתם היתה לשם שמיים?

אם אנו רוצים גם כן לבנות מגדל וראשו בשמים גם אנו יכולים להגיע לכך אם נגיע לשפה אחת לכולנו, לאחדות מלאה עם מטרה קדושה משותפת לכולנו, ונוכל להתרכז באותה מטרה שכל תכליתה תהיה קבלה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא. קבלה לשם שמיים.
נוכל על ידי כך להגיע לבקיעת רקיעים ולעשות חתירה עד כסא הכבוד.

הבעיה שלנו שאפילו אדם פרטי יחיד אינו יכול להגיע לדרגה כזו של שפה אחת. לכל אדם יש תפילה שבלב, המורכבת ממילים מחשבות ורגשות. תפילה זו ניתן לחלקה לשלוש רמות:
חיצונית, תיכונית ופנימית.
התפילה החיצונית היא מה שאנו אומרים בפה, אבל תוך כדי אמירתה הלב שלנו רוצה דברים אחרים לגמרי, יותר חומריים, שמטרתם למלא את תאוות לבנו וזו התפילה התיכונית. מעבר לה יש את התפילה הפנימית שהיא מעבר לסף ההרגשה שלנו. היא מעבר להרגש של חמשת החושים שלנו.
כך שאם האדם הפרטי היה מסוגל לאחד את התפילה האחת והיחידה שלו בשלושת רמות התודעה שלו, וכל עוד שזו תפילה קדושה בלב טהור וברצון לקבל על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, הרי שתפילתו היתה עולה ובוקעת רקיעים, והיה זוכה למענה תכף ומיד.

באותה צורה ובעצמה פי כמה וכמה היינו זוכים לקבלת השפע, אם היינו מסוגלים כולנו להתאחד בשפה אחת ובדברים אחדים וברורים למען מטרות נעלות וקדושות, היינו מגיעים עם המגדל הזה עד לב השמים. זה יהיה כנראה מקביל לבניין הבית השלישי שייבנה במהרה בימינו אמן. 

לסיום אני רוצה להקריא לכם שיר שכתב הרב קוק זצ"ל:

הצדיקים הטהורים
אינם קובלים על הרִשעה,
אלא מוסיפים צדק.
אינם קובלים על הבערות,
אלא מוסיפים חכמה.
אינם קובלים על הכפירה,
אלא מוסיפים אמונה.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכם, ונגיע כולנו לאהבה בינינו
ולאהבת ה'.

שבת שלום.

שלום ביטון​